פסק דין בתיק ס"ע 3676-12-11

          בבסיס התביעה, עמדה טענת התובעת על כך שהיא פוטרה מעבודתה אצל הנתבע, על אתר, לאחר תקופת עבודה בת כ-18 שנים, בעת שעדיין היתה זכאית לזכויות עקב עבודתה, ובעת שהיתה בתקופת מחלה. 

2.       הנתבע הכחיש, בכתב הגנתו, את זכאותה של התובעת לקבל ממנו דבר מה. לטענת הנתבע, התובעת נטשה את העבודה, בלא שנתנה הודעה מוקדמת, והוא לא נותר חייב לה מאומה. בנוסף, טען הנתבע כנגד טענת התובעת בדבר רציפות בעבודתה, וכן טען כי התובעת קיבלה את מלוא פיצויי הפיטורים בגין תקופת העבודה עד שנת 2009.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובעת. התביעה שכנגד התבססה על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הנתבע עתר לחייב את התובעת לפצות אותו פיצוי בסכום המרבי שאותו ניתן לתבוע בלא הוכחת נזק, ובנוסף לכך - פיצוי נוסף בדבר נזק שלטענת הנתבע נגרם לו. (נעיר כי עיקר טענות הנתבע בכתב התביעה שכנגד היו מופנות דווקא כנגד אחיה של התובעת).

3.       ב"כ הצדדים הסכימו לנסות ליישב את המחלוקות שבין הצדדים בהליך של גישור, אך הדבר לא עלה בידיהם. בהמשך, הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם להעביר את התובענות לפסיקה לפשרה, בתנאים מסויימים. אנו מודים לצדדים ולבאי כחם על ההסכמה ביניהם. לדעתנו, בשל משך הזמן הארוך שבו היחסים בין הצדדים היו יחסי עבודה תקינים, טוב עשו הצדדים שלא הביאו לצורך לשמוע עדויות ולקבוע קביעות בענייני מהימנות.

4.       נעיר כי סמכותנו לתת פסק דין בדרך של פשרה, קמה מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר חל גם בבית הדין לעבודה, לפי סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

השיקולים העיקריים המנחים אותנו בפסיקה לפשרה

5.         בענין עצם הזכאות לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת -

אנו סבורים שאילו התביעה היתה נדונה לגופה היה סיכוי של ממש שהיה נקבע שהפסקת עבודתה של התובעת היתה בנסיבות שמזכות אותה בפיצויי פיטורים.

התקרית שהיתה במרפאתו של הנתבע ביום 16/8/11, היא זו שהביאה לניתוק יחסי העבודה.

אף אם לא היה מוכח שהנתבע אמר לתובעת באופן מפורש שהיא מפוטרת, הרי שעצם עזיבתה של התובעת את מקום העבודה, לאחר דין ודברים קשים, לא היתה יכולה ללמד על "זניחת" העבודה, ולא היה ניתן להסיק ממנה על התפטרותה. לפיכך, סביר להניח שאילו היה עלינו להכריע בשאלת הזכאות לפיצויי פיטורים, היינו אמורים לקבוע כי מכתבו של הנתבע מיום 16/8/11, שבו הוא מתיימר לקבל את התפטרותה של התובעת, היה - למעשה - אקט של פיטורים.

6.         בענין חישוב פיצויי הפיטורים במקרה שהיה נקבע כי התובעת זכאית להם -

          התובעת עצמה כבר אינה טוענת שיש לחשב את פיצויי הפיטורים לגבי כל התקופה שמאז תחילת העבודה במרפאת הנתבע (1/7/93). התובעת מסכימה לכך שהתקופה היא מצומצמת יותר, אלא שהיא טוענת שיש לחשב אותה החל מיום 1/2/02 (התובעת מסכימה, לצרכי הדיון, שהיא קיבלה את זכויותיה לגבי התקופה שעד ינואר 2002). בנוסף, התובעת מסכימה שיש להפחית סך של 36,000 ש"ח מסכום פיצויי הפיטורים, שכן היא מסכימה שהיא קיבלה סכום זה בתחילת שנת 2010, במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים על תקופת העבודה שעד יום 31/12/09 (החל מיום 1/1/10 - הפעיל הנתבע את מרפאתו באמצעות חברה).

          למעשה, התובעת אינה חולקת על כך שהסכום ששולם לה בשנת 2010, היה בסך גבוה יותר, סך של 53,628 ש"ח, אלא שלטענתה - ביום שהסכום הופקד בחשבונה, היא התבקשה על ידי הנתבע להשיב לו סך של 17,628 ש"ח, שלטענתו שולם לה ביתר, והיא נענתה לדרישה זו.

          נבהיר כי אין אנו רואים חשיבות יתרה לשאלת אותנטיות חתימת התובעת על המסמך שמאשר את קבלת הסך של 53,628 ש"ח (מסמך שהעותק המקורי שלו הוגש לתיק ושב"כ התובעת אף דאג להביא מומחה לכתבי יד לשם בחינתו), וזאת מאחר שממילא אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהסכום האמור באותו מסמך משקף את מה שהועבר לזכות התובעת.

          בנוסף לכך, אילו היתה התובענה נדונה לגופה, סביר להניח שלא היינו סבורים שמבחינה משפטית יש ערך ממשי לשאלה אם התובעת הסכימה שהסכום ששולם לה משקף את מלוא המגיע לה בעד התקופה שעד יום 31/12/09. אם הסכום ששולם אכן שיקף את מלוא המגיע, הרי שהתובעת קיבלה את זכויותיה בגין אותה תקופה, וחתימת האישור על כך אינה תורמת לקביעה זו. אם הסכום ששולם היה נמוך מהמגיע לה, הרי שסביר להניח שלא היינו קובעים שחתימת התובעת היא זו שתחסום את דרכה לקבל את ההפרש.

          על כן, המחלוקת המהותית בין הצדדים בענין זה מתייחסת, לדעתנו, רק לגרסת התובעת בדבר השבת סך של 17,628 ש"ח מהסכום שהופקד בחשבונה, לידי הנתבע. בענין זה אנו מעריכים שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, היתה התובעת מתקשה מאד לשכנע שהיא השיבה לנתבע את הסכום שהיא טוענת שהיא השיבה.

          לסברתנו האמורה מספר טעמים, ובהם: